פסק-דין בתיק ע"פ 40423/07

1.         המערער הורשע בנהיגת ברשלנות של אוטובוס להסעת ילדים, בניגוד לסעיף 62(ב), בסטייה מנתיב נסיעה, באי-שמירת מרחק ובנהיגה במהירות בלתי סבירה, בניגוד לתקנות 40 (א), 49 (א) ו-51 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, כסדרן. כעולה מהכרעת הדין של בית המשפט קמא (כב' סגן הנשיא השופטת רות זוכוביצקי), נהיגתו הרשלנית של המערער גרמה לתאונת דרכים, שתוצאתה חבלה בגופם של 59 נוסעים, ולשישה מהם נגרמה חבלה של ממש.

2.         ערעור זה מכוון נגד הכרעת הדין המרשיעה ונגד גזר הדין, שבו נדון המערער לפסילה בפועל מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 3 שנים, פסילה על תנאי של 4 חודשים למשך שלוש שנים וקנס - 1,500 ש"ח.

תיאור עובדתי והכרעת הדין

3.         עיקרי העובדות שאין עליהן מחלוקת הן אלה:

א.        ביום 1.6.2003 סמוך לשעה 13:00, נהג המערער באוטובוס שהסיע תלמידים בשירות חברת הסעות "דרכי נועם", בכביש 3866, מצומת סטף לכיוון בית שמש.

ב.         הכביש הוא דו-סיטרי, מפותל ויש בו נתיב אחד בכל כיוון. מימין הכביש בכיוון נסיעתו של המערער צלע-הר סלעי, ומשמאלו-תהום.

ג.         המערער נהג בזוית ירידה בכביש, שהמהירות המרבית המותרת בו היא 60 קמ"ש.

ד.         לפני האוטובוס שבו נהג המערער, נהג בוריס ניזאוב, באוטובוס אחר של אותה חברת הסעות (להלן - האוטובוס הראשון), ונוהגי שני האוטובוסים ביקשו להגיע לאותו יעד נסיעה. 

ה.        משהגיע האוטובוס שבו נהג המערער לקילומטר השני בכביש לכיוון בית שמש, התנגש האוטובוס בחזיתו בחלקו האחורי של האוטובוס הראשון, והמערער סטה לימין הכביש והתנגש בצלע ההר ונעצר.

ו.         כתוצאה מן ההתנגשות, הדו-שלבית, נחבלו, כאמור, 59 נוסעים ו-6 נחבלו חבלה של ממש.

ז.         גם אין מחלוקת, כי המערער לא השתמש בבלם- חירום המכונה "מקסי".

ח.        אחרי התאונה, מצא בוחן התנועה, מטעם המשיבה, כי דוושת-הגז באוטובוס, הייתה לחוצה עד סוף מרחק הלחיצה, ותפוסה.

4.         גרסות הצדדים נחלקו לעניין סיבת התאונה וגורמיה. המשיבה טענה, כי המערער, שהיה חסר ניסיון בנהיגת אוטובוס ולראשונה נהג בכביש זה, נהג במהירות לא סבירה, שלא התאימה לתנאי הדרך. ועוד זאת, המערער לא השתמש בבלמי חירום, ונהג ברשלנות תוך ששימת לבו הייתה נתונה לאוטובוס הראשון שנוהגו שימש לו "מוביל" בדרך שלא הכיר.

5.         גרסת המערער היא, שהתאונה התרחשה, אך בשל כשל מכני באוטובוס. הכשל, לטענת המערער, נבע מכך שדוושת הגז נלחצה ונתפסה, בלא אפשרות לשחררה, וכי בלמי הרכב לא פעלו, חרף ניסיונותיו של המערער להפעילם. המערער לא הפעיל את בלם החירום, כדי שלא לגרום לאוטובוס להתדרדר לתהום, וכי פעולותיו הן בבחינת "הרע במיעוטו" - להקטנת הנזק והפגיעה בנוסעים.

6.         הנה כי כן, השאלה המרכזית היא, האם בלמי האוטובוס היו תקינים עובר לאירוע התאונה, פעלו או ניתן להפעילם. שאלה משנית היא האם נהג המערער והתנהג בסבירות, בזהירות ובמהירות מותאמת לתנאי הדרך המפותלת, תוך שמירת מרחק מן האוטובוס הראשון, באופן שהיה מונע את התאונה.

7.         בהכרעת הדין נקבעו ממצאים עובדתיים העולים מן הראיות והעדויות שנשמעו בבית המשפט קמא. בין היתר, העיד בוחן התנועה ועדים מומחים שערכו חוות-דעת, מטעם הצדדים.

            בית המשפט קמא ניתח, היטב, את הראיות שבאו לפניו, ולא מצאתי פגם בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו, המבוססים על העדויות והראיות ששמע וקיבל, ועל התרשמות וממצאי מהימנות, וכן מידיעה מקצועית וניסיונו בשפיטת עבירות תעבורה ותאונות דרכים.

            בכגון דן , בית  המשפט לערעורים אינו נוהג להתערב, אלא במקרים יוצאים מן הכלל וחריגים, כאשר על פני הפסק עולות מסקנות שאינן מעוגנות בראיות, או שהן בלתי מתקבלות עד הדעת, על פניהן.

8.         למעלה מן הצורך, אעמוד על עיקרי הדברים, ובקצרה אומר:

א.        המערער אמר בעצמו, כי בלם הרגל הרגיל ובלם "הריטרד" לא פעלו, ולא היה טעם להפעיל את בלם הרגל, משניסוהו ולא פעל. בהגיעו למהירות של כ-90 קמ"ש, לא הפעיל את בלם החירום, שאם היה מפעילו היה גורם לסחרור האוטובוס ולהתדרדרותו לתהום. לכן הוא העדיף להתנגש באוטובוס הראשון.